מנקודת מבטו
סדרת הרהורים על הרהוריהן של דמויות בימי מגיפה
מנקודת מבטו של המתבודד,
זמן קורונה הוא ההוכחה הניצחת לצדקת דרכו בכל הזמנים.
שמירת המרחק מבני אדם, צמצום המגע בהם לאפס, השהייה בדל"ת אמות – כל
אלה אינם אמצעים בהולים לשעת חירום, אלא יסודות בתפיסת עולם בריאה ומועילה.
המתבודד יודע היטב כי "היום שאחריי" לא יביא חזרה לשגרה, וכי "השיעור שעלינו ללמוד" אינו המחשבה שכוחנו באחדותנו.
הוא מחייך לעצמו וחושב לעצמו, שההמון הנבער יבין סופסוף, ובייסורים, כראוי לו, כי כל אדם, תמיד, לעצמו.
מנקודת מבטו של נייר הטואלט,
זוהי שעת נקם.
או, לפחות, שעה קלה להתענגות פואטית על מצוקתם של רשעים.
מאז שהביאו אותו לעולם, הם ניצלו אותו בצורה מכוערת. השתמשו בו למלאכה האינטימית והמלוכלכת ביותר – ואז השליכו בשאט נפש.
כאילו לא די בזאת, עשו אותו בשפתם שם נרדף לנחיתות, לעליבות, לחוסר ערך.
עכשיו, כשהם חשים בחסרונו, כשהם מודעים, לפתע, לחשיבותו, עכשיו, כשהם רצים אחריו – נייר הטואלט יכול לזקוף את גלילו ולתבוע את עלבונו.
אבל הוא לא כזה, מטבעו. הוא שרת נאמן. אז נייר הטואלט ממשיך במילוי תפקידו, ורק מלמטה, כשאיש לא שומע, הוא לוחש: "כולכם יכולים לנשק לי בתחת".
מנקודת מבטה של מתקנת העולם,
התגלגלה לידינו הזדמנות. ניחתה משמיים, למעשה.
הזדמנות נדירה לניקיון כללי, להיטהרות, לפירעון החוב של אנושות שלמה לכדור אומלל אחד.
דורות על דורות צרכנו, הזנחנו, לכלכנו, דרכנו – והנה כעת, התברכנו!
עתה אפשר, סופסוף, למנוע את הסוף. לעמול עד שנפייס את היקום, והוא, אם רק ירצה, יתרצה.
מתקנת העולם מצמידה בלאט את כפות ידיה זו לזו ומהנהנת בשלווה קסומה, שכל כולה הודיה.
כי זו שכולם קוראים לה בבעתה "מגיפה", ונסים מפניה, היא בעיני מתקנת העולם חסד מושלם.
ברוכה הבאה, קורונה.
מנקודת מבטו של העטלף,
מה יום מיומיים. זהו בסך הכל שלב נוסף במסע העוול ההיסטורי שמקיימים בני האדם.
מאז ומעולם הם מפיצים בעניינו כזבים, סיפורי אימה והאשמות שווא.
אף מילה על ניווט מעולה, על משפחתיות נאמנה, על פעילות אקולוגית מועילה.
פעם אחת בכל הזמנים אנשים זרקו לו עצם תרבותית – באטמן – באמת תודה.
בכל שאר הזמנים, רק מלכלכים. ועוד מעזים להטיח שהוא זה שמטנף להם את המכונית.
פשוט שיעופו ממני, העטלף סופק כנפיו ומתמרמר במהופך,
הם נכנסים בי רק כי הם לא רואים. ולי הם קוראים עיוור.
מנקודת מבטה של רוקחת הקונספירציות,
חג הוא.
קרקע פוריה ומפתה נפרשת לרגליה, מצע טבעי למיומנות העשירה שלה.
המצוקה, החרדה, החשדנות ואי הוודאות הם החומרים במתכון הקנוניה,
ומי כמו הרוקחת מטיבה להפיק מהם את המיטב.
האומה הסינית זרעה את ההרס כדי להשלים השתלטות על העולם.
חוצנים ערכו ניסוי בבני אדם, שיצא משליטה.
ונגיפים – זה הזמן לחשוף את פרצופם האמיתי – הם יצורים תבוניים ומלאי שטנה.
מחול שדים של סבך קשרים מתחולל במעבדת המחשבות של רוקחת הקונספירציות.
גם אם לא יסייע לה בפיתוח חיסון, או תרופה, את דמיונה בוודאי יפָתח.
מנקודת מבטה של הקופאית בסופר,
בחזית יש מלחמה, ובמלחמה אין תהילה.
בימים כתיקונם לא רואים אותה מחצי מטר.
עכשיו גם לא נושמים אותה, ולא נוגעים בכף ידה.
קודם היא התרגלה. ואז הייתה אדישה. היום היא חשה הקלה.
המלחמה הקצינה את התור שמשתרך מולה:
את הנחמדים עשתה נחמדים ומתחשבים יותר,
את גסי הרוח והאטומים עשתה כפויי טובה.
הקופאית בסופר, שנשחקת יומיום על משמרתה,
מתבקשת בסידור העבודה לתרום עוד מאמץ קטן – חרדה.
ברור, למה לא, בכיף, תודה.
היא תסכן את עצמה.
היא לא תסכן עשרים ותשעה שקלים לשעה.
מנקודת מבטה של התקווה,
הביקוש בשיא.
לעיתים נדירות היא כה נדרשת, כה נצרכת, כה מחוזרת.
המונים נאחזים בה בבת אחת בעוצמה, בדבקות,
וזה מחמיא לה, ומעלה את ערכה העצמי, ומתחיל להעיק עליה.
תחושת המחויבות גואה ודוחקת בה.
התקווה לא רוצה לאכזב את מאמיניה, את מקוויה.
היא תעמול, ותותש, ותיקרע.
היא תעשה הכל כדי לעמוד בעומס, כדי לספק את הסחורה.
והיא לא תוכל לגלות לנפש חיה,
בקושי מודה בכך, בינה לבינה,
שאין לה מושג במה היא תיתָלה.
מנקודת מבטו של המפסידן,
שורטט קו המשווה.
במשך כל חייו הפרידו כישלונותיו,
או בימים טובים, הישגיו הדלים,
בינו לבין רבות מהבריות.
אלה המצליחות, המוערכות, המנופפות.
הוא אילף את תסכולו, וחש בבית בשפל קומתו,
ורק נדירות העז להרהר בכך שהיה רוצה יותר.
והנה, זה פלא,
האחרים נופלים סביבו ממרום הצלחתם,
נחבטים בקרקע, קרקעיתו, שעליה הוא דייר מוגן.
ומה שיש לו, בעצם אין, נעשה, פחות או יותר, מה שיש להם.
אלא שבניגוד להם,
המפסידן לא צריך להסתגל.
מנקודת מבטה של קופסת השימורים,
אחרי בלותה הייתה לה עדנה.
מזמן היא נעשתה אנכרוניסטית, אפורה, נלעגת.
יובל חלף מאז תור הזהב שלה,
אי שם בטיולים השנתיים בשנות השבעים.
בעידן האנין, שבו שולטים מטעמים מתנשאים,
קופסת השימורים נדחקה, מאובקת, אל ירכתי המדפים.
עד שבני האדם – קצרי רואי, חסרי בושה, הפכפכים –
נזכרים בה בצוק העתים.
לחוצים, מבוהלים, הם רצים אליה, מתחרים עליה, מדברים על לבה, מבקשים את ידה.
תפריט חייהם השתנה, והם מוכנים לאכול ממנה כל דבר.
רק לאחר שירוקנו את תוכנה, וישובו למסלולם,
בני האדם יחזירו גם אותה למעמדה. כבדיחה.
כזיכרון קולינרי פשוט ורחוק, שהייתה לו, לא ייאמן, שעה זוהרת באפלה.
קופסת שימורים, כולה.
מנקודת מבטה של האיסטניסטית,
אין "אמרתי לכם" גדול מזה.
מהרגע הצלול, בראשיתה, שבו עמדה על דעתה,
היא מנקה ומבריקה, מטהרת ומחטאת,
ערוכה ומוכנה לכל זיהום, תרעלה ותחלואה.
המגפה הזועמת מאששת את חששותיה, מתגמלת את זהירותה,
וגם מזמנת לשאננים, לרשלנים, למטנפים למיניהם,
לקח מכאיב, מרהיב ומצוחצח.
האיסטניסטית שלמה עם עצמה, עם דרכה, עם אמונתה האדוקה.
היא לא מוצאת רבב בטהרנותה.
אלא שכל אלה אינם מצליחים להרגיע אותה.
לנצח ירבוץ לפתחה מלוכלך קטן אחד,
ובהיר לה שלבסוף הוא יערים עליה.
ויכתים את מורשתה.
מנקודת מבטו של הסאדיסט,
גן עדן מסביב.
ככל שיאמץ את מוחו האכזר,
לא ייזכר במצב דומה בתולדותיו,
כשהוא מוקף בהמון אדם מבוהל ומיוסר.
כה עלובים האנשים בעיניו,
כה ראויים לסבלם.
אישית, מחלתם היא מזורו. כאבם הוא אושרו.
אישיותית, אנושות במשבר, במצוקה, בהתפתלות,
היא חגיגה למיזנתרופיה.
הסאדיסט חוכך ידיו בהנאה,
לועג ומתענג.
הוא שואף סיפוק רע לתוכו,
צובר ככל שיוכל,
כדי שייוותר לו די ליום סגריר.
לאותו יום מאיים, שיגזול את שמחת חייו.
היום שבו המגפה תודבר.
מנקודת מבטה של הנשקנית,
העינוי בלתי נסבל.
שמירת המרחק מפרצופי הבריות היא גזרה שרגשותיה מתקשים לשאת.
ההבעה האישית, ובוודאי התקשורת הבינאישית,
מבוססות מבחינתה על הצמדת לחיים ומצמוץ שפתיים.
בהיעדרן, היא נטע זר בעולם מנוכר.
כך או אחרת, מצבה בכי רע:
בין אם נישקה רק בדרך הרגל, כנורמה חברתית שהשתרשה בתרבותה,
ובין אם נישקה באמונה שלמה, באהבה, כמי שמתכוונת לכל נשיקה.
זאת ועוד, ההתעללות בנשקנית עולה מדרגה,
כשגם הפנטזיה נחסמת בפניה.
פניהם של מושאיה,
פניה שלה,
מכוסים עתה במסכה.
מנקודת מבטה של המדחיקה,
מה כבר קרה.
זוועות ואסונות, אימים ואובדנים,
אינם אמורים להעסיק אותה.
הם מונחים להם, מוחרשים ומוצנעים,
אי שם בירכתי מגרה תחתונה.
המדחיקה נאמנה לאסטרטגיה,
שמשרתת אותה מגיל שנתיים:
מה שאני לא רואָה, לא רואֶה אותי בכלל.
הקטנה, התעלמות, הסחה,
הן תרופות המרשם שלה נגד אויב החרדה.
ורק אם המצב יחריף ממש,
והמציאות הנוראה תקיש באצבעות שלד על חלונה,
לא תהיה לה ברירה, והיא תתעשת, ותעלה מדרגה –
אל ההכחשה.
מנקודת מבטו של החסכן,
האימונים לאורך השנים השתלמו.
הוא הרי הקפיד, תמיד, לא לבזבז,
לתחזק מאגרים, לנצור עודפים.
השתמש די צורכו הצנוע במשאבים השונים:
החומריים, הנפשיים, הרגשיים.
החסכן הרגיל עצמו בצמצום חיוני,
עד שגופו, ורוחו, התהלכו רזים ומחושלים.
עצוּר, סגפן וחריג
מצאו אותו סובביו הפזרנים, הרגשנים.
ומשהתהפך עולמם,
ותבע ויתורים, קיצוצים וכיווצים,
הם נותרו חסרי אונים, מדולדלים ומובסים.
החסכן רואה ברכה בעמלו,
חוגג בלא הדר את קיומו המוגבל,
ומסתפק בצדק פואטי ממש.
כנמלה בין צרצרים.
מנקודת מבטה של המסכה,
מצב על הפנים הוא מצב טבעי.
זו לא הפופולריות, שעושה לה את זה. אלה לא המכירות.
זו ההכרה.
וזהו השוויון בין בני התמותה.
בזמני שגרה כולם עוטים מסכות,
והן מוחצנות ובוטות, אבל שקופות, חובבניות, ומתוצרת עצמית.
אנשים מתאמצים להעמיד פנים, ומעלים מיצגי שווא יומיים.
רק לעיתים רחוקות מעזים לגלות את פרצופם האמיתי –
מי כמסכה מקצועית יודעת להבחין.
לעת משבר, לעת פחד,
הם מתכנסים תחתיה.
לובשים כאיש אחד את הבעתה, את דמותה, אותה.
היא מלמדת אותם ענווה. היא מבטלת במחי בד את אשליית נבדלותם היהירה.
היא מאחדת. ועל כל פנים, היא היחידה.
מנקודת מבטו של הנוסע המתמיד,
מת העולם.
אין לו צורך בדיווחים אפורים על אזרחים פשוטים הכלואים בדירותיהם.
הוא ורק הוא יודע סגר מהו.
אצלו, כשנסגרו השמיים, נפלו השמיים.
באבחת חרב נערפו טיולים ראוותניים,
נגדע פרסומם החיוני של צילומים מתגרים.
באכזריות בינלאומית נשללה ממנו תחושת המרחבים המופלאה,
אמנם מלאכותית, תיירותית, אבל הוא לא זיהה.
הנוסע המתמיד יוּכר כקורבן הגדול של הגבלות התנועה.
בעטיין, הוא נאלץ להישאר במקומו,
ולהבין לראשונה איפה הוא חי.
מנקודת מבטה של המטיפה,
המלאכה מרובה.
מצב חמור ומתרופף,
המשלב סכנה קיומית ורשלנות אנושית,
תובע את מילוי תפקידה, את מימוש יעודה.
מי אם לא היא תתקן ותגער, תוקיע ותוכיח.
בהכירה את נמעניה המופקרים,
המטיפה נאלצת להטיל בחרון אף צווים נרחבים:
קיום מושלם, ולא מגומגם, של הנחיות וכללים;
ביטול העצמי לטובת דאגה לזולת ואהבת אדם;
ריצוי חסר פשרות וחסר תירוצים של כדור הארץ.
ידיה עמוסות עבודה,
אבל היא לא נחה לרגע ולא חסה על עצמה.
להפך, אין גבול לחדוות העשייה שלה.
כי רק העיקרון לנגד עיניה:
חשוב שהדברים ייעשו.
חשוב יותר שיעשו כדבריה.
חשוב מכל, שהיא אמרה.
שהטיפה.
מנקודת מבטו של השליח,
העיקר ההכרה.
עיסוקו ראוי עתה לשמו.
הוא שליח, מבשר, מוציא ומביא.
וההכרה הרחבה מולידה תפיסה.
לא סתם רואים אותו, דבר שמעולם לא עשו.
רואים בו גיבור.
הפועל האפור, השקוף, המהוה, לבש דמות אביר.
מוצרי מזון וחומרי ניקוי משמשים אוצרות באגדה שלו.
הסוס הלבן הוא קטנועו. שריון הקשקשים, מעילו הדק.
על הדרך, ביעף, מזדמנת לו הזדמנות,
להתרשמות מנזקקותם של אנשים, מתלותם,
ולעיתים מהערכתם, מתודתם, אף מנדיבותם.
אמנם, לרוב הוא אינו זוכה לראות זאת בפניהם של האנשים שאותם הושיע,
כי את שליחותו הוא מבצע בהנחה על סף דלתם.
וגם התמורה לא אחת נעלמה.
אולי אחרי הכל, הוא בסך הכל שליח.
וכל שהיה, חלום היה. אגדה.
מנקודת מבטו של הדאחקן,
זוהי ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
יכולתו, תשוקתו, סחורתו –
מבקשות להתפרץ במלוא עוזן,
ולהופיע על כל במה,
בוודאי על הבמה המרכזית, הרשת החברתית.
כעיט של הומור הוא צולל מטה,
נושא בטָפריו רפרטואר שלם:
הלצות עבשות,
חידודים טרחניים,
שנינוֹת ממוחזרות,
מטווח של משחקי מילים.
הנסיבות מיוחדות, הצורך בוער,
הדחקאן לא ירפה ולא יוותר.
הוא יחמוד ויחמוד ויחמוד לצון,
עד שאחרוני צופיו, מאזיניו, קוראיו,
יטולטלו בצחוק רועם ויירפאו מדכדוכם,
או שמא ייגמלו מבדיחות לעד.
מנקודת מבטה של מכונת ההנשמה,
הנשמה מאוחרת היא הצתה מאוחרת.
מזמן היה צריך לגייס אותה,
כשהזמן נקרא "שגרה",
אבל החמצן הזין את בני האדם רק לכאורה.
הם התהלכו נוקשים ועצורים, מכונסים וכועסים,
חומדים, צורכים, אוגרים הכל – חוץ מאוויר.
לא פתחו את ריאותיהם, לא פתחו את ליבם, לא פתחו את מוחם,
והמשב נשב כרוח פרצים דרכם.
לא לחינם ביקשו נשימה במדיטציה, ביוגה, בבודהא יודע מה.
כה שאננים היו האנשים, כה יהירים,
עד שלא העלו בדעתם לשמור למכונה מקום לצדם.
חבל. היא תמיד רצתה.
כשהחמצן לא יוצא עוד, ולא בא, הם נאחזים בה, מתחננים שתעשה את העבודה במקומם.
ומכונת ההנשמה מתאמצת, נאבקת, נופלת כמעט מרגלי המתכת שלה.
למזלה, היא לא צריכה לנשום בעצמה.
למה לה?
להנשים אחרים, זה הקטע שלה.
מנקודת מבטה של המטופחת,
המהלומה כפולה.
מגבלות הטיפוח מוציאות אותה מדעתה,
ומגבלות הנראוּת רק מרחיקות אותה ממנה.
השיער, העור, הציפורניים –
התייתמו מיחידות מיקור החוץ של הטיפול הנמרץ.
הזכות הבסיסית, היחשפות לעיני כל,
נגזלה והסתלקה, מותירה אישה בלתי ממומשת מול מראה.
מה כבר המטופחת ביקשה?
שיראו אותה, שיבחינו בנוכחותה, שיתרשמו, ככל האפשר.
ובינה לבינה,
שלא ייאטם חלון הראווה של דימויה העצמי,
שתמשיך לחוש פרזנטורית ראויה בקמפיין לקידום המותג.
המיצג מוכרח להיות מוקפד, מתוקתק, מושלם.
החזוּת כחזוּת הכל – או, לפחות, כחזוּת היותר מדי.
הטיפוח, מכוער מצדו, הוא סם חייה של המטופחת.
וצו השעה – המגביל, המסתיר – הוא הקריז שלה.
מנקודת מבטו של הקונפורמיסט,
עליו ליישר קו. על המילימטר, עכשיו.
ככלל, אין מצב שיחרוג, שיסטה, שיערער,
וכשהמצב מעורער, המחשבה לבדה מעוררת בו חלחלה.
כך חונך, כך הורגל,
אם רק יילך בתלם, ינהג כמקובל, יקבל מרות ויפגין ציות,
הוא יחוסן מפני רע.
הקונפורמיסט אוטם אוזניו לדברי ביקורת, דברי כפירה,
על הממסד, על השיטה, על האסור, על המותר.
רק זה חסר פתאום – חשיבה עצמית, החלטה אישית, פעולה עצמאית.
סתם עמלנו לכינון סדר? לבניית חברה?
אין מנוס, יש להיערך לקרב בלימה.
הבדלנות מסוכנת היום מאי פעם.
לכן, הקונפורמיסט ממוקד במיוחד
ומוודא שהוא בדיוק, אבל בדיוק,
כמו כולם.
מנקודת מבטה של המרפסת,
למי קראתם מרפסת?
לאסירי בית רבים,
היא משמשת אשליית מרחבים,
רכבת דמיונית אל אופק פתוח,
אל טבע פראי, ולוּ עירוני.
עד לאחרונה, "כל בית צריך מרפסת" היה בקושי ספר,
והנה מרפסת היא במה,
להפגנות הזדהות, למופעי שירה.
זירה פתוחה למיצגי אחדות מרגשים בין שכנים,
אנשים שבדרך כלל, לכל היותר, מהנהנים זה לעבר זה במעלית.
וכל מי שהתברך בה,
מתפאר בה, מצחצח אותה, מטפח לכבודה צמחיה.
המרפסת מנפחת באוויר את חזה, עפה על עצמה,
וזוממת את מינוף מעמדה החדש.
תכף מגיע הקיץ, והיא תוּשק כמועדון חברים סלקטיבי.
לא ייכנסו עוד טרמפיסטים, חובבי מרפסות בימי מגיפות.
הבאים בשעריה יתחייבו לנאמנות במנוי קבוע, רב שנתי.
אחרת, שיחפשו אותה בהתפרצות הבאה.
מנקודת מבטה של מגדת העתידות,
אין שום מסתורין.
היא תמיד ידעה לומר, ותמיד תדע לומר,
מה בדיוק יהיה מחר.
בלי כדור בדולח, קפה שחור, או קלפים מצוירים –
מי צריך את אלה, כשיש היגיון בריא וחושים בריאים.
וכך, גם "היום שאחרי", זה המדובר,
שקוף בעיניה ככל הימים.
בבריאות, בכלכלה, בחברה,
למעשה, בכל נושא –
מאסטרטגיית היציאה לחופשה ועד להתנהלות הנפש פנימה –
מגדת העתידות מתארת בפרוטרוט
את שעומד לקרות.
היא מתנשאת על המבולבלים, התועים, התוהים והחוששים.
אין בה סבלנות לטיפשותם, לקוצר ראייתם.
כשלעצמה, היא שלווה ובטוחה, שרויה בַשקט של היודעים.
סוד קסמה, המפתח להצלחתה,
הם העובדה המוצקה שמעולם לא פקפקה ביכולתה.
לא טרחה להסב את ראשה לאחור,
ולהתבונן בתחזיותיה.
מנקודת מבטו של הספורטיבי,
המציאות עֻוותה.
עובדה, שגרת האימונים שלו שובשה.
הביקור היומי במכון,
הריצה סביב הפארק,
השחייה למעמקי ים
והקפת העיר, לקינוח, ברכיבה –
כל אלה נלקחו ממנו ונעלמו,
ואיתם נעלמה משמעות חייו.
אבל הספורטיבי טיפוס ספורטיבי,
לא כזה שנשבר כשהמאמץ גובר והמטרה מתרחקת.
צמוד לכללי המשחק החדש,
הוא יוצא בכל בוקר למקצה –
מאה כפול מאה מטר –
וממשיך לאימון כוח מלא
בין קירות דירתו האתלטית.
הוא נתלה על המשקוף,
משתלשל מהמזגן,
דוחק את מכונת הכביסה
ומניף את פינת הישיבה.
הספורטיבי מתנשם, מתנשף, חוזר לעצמו.
אלוף שכמותו,
הוא מנצח את הקשוחות שבמגבלות.
ורק אחת מהן מצליחה להביס אותו.
איך, איך לקחו לו את הכדורגל בטלוויזיה.
מנקודת מבטו של הדווקאי,
בדיוק להפך.
אין כמו תקופה רגישה, לחוצה, נפיצה,
כדי לעמוד בה על שלך,
ובלבד ששלך מנוגד לזה של האחרים.
הדווקאי עוקב בעניין אחר הניתוחים וההנחיות,
האזהרות והאיסורים, ההסכמות וההסכמים –
ומבטל את כולם, במפגיע.
הוא מנהל קמפיין סוער, שקורא לקרבה אנושית בריאה,
להימנעות מניקיון חולני ולדבקוּת בחיסונים טבעיים.
הדווקאי לועג לצייתנים, בז למומחים
ויורק – כן, מה הבעיה – על השותקים.
הוא מאמין בחסינות העדר, אך לא בעדר,
דוגל בחשיבה עצמית, ובעיקר בחשיבות עצמית.
הוא אינו מתבלבל, מתרגש, או נבהל מהבלים.
רק ממלא את תפקידו המצפוני, העקרוני.
ומתבלט.
ומתריס.
ומרגיז.
מנקודת מבטה של המתאתגרת,
אדרבה.
כל המסבך הרי זה משובח.
תקופת משבר, עת מצוקה,
היא עונת הפריחה שלה.
ואם כבר קלישאות מעולם הטבע,
מהקושי המתאתגרת רק צומחת.
עם זאת, בשפתה,
אין "קשה" – יש מורכב,
ובמקום "התרסקות" יש לומר הזדמנות.
היא מחייכת למכשולים,
מחבקת מגבלות,
וככל שסביבתה לחוצה –
היא מרוצה.
כתפיסת עולם,
כדרך חיים,
המתאתגרת אינה דואגת.
פשוט יושבת דרוכה,
על שפת אוקיינוס של הזדמנויות,
ודגה אתגרים.
אפשרות אחת מעיבה את שמיה,
חשש יחיד מנקר בה.
אם תעלה בחכתה
חוויה קלה, נעימה, מהנה –
האם תדע להתמודד איתה?
מנקודת מבטו של הפוּדי,
אין מר בלי מתוק.
מחד, הוחשך עולמו.
מסעדות השף נסגרו
(ואם טרטר בקר באיולי חזרת, שיגיע במשלוח, הוא האפשרות –
הפוּדי מעדיף התאבדות).
מאידך, יש לו כל הזמן, כל הכלים,
כל המוטיבציה וכל האינסטגרם,
להפגנת כישוריו האמנותיים, הביתיים.
בניגוד להשמצה, חסיד הקולינריה האופנתי אינו מהמתפנקים.
הוא מסתכל למצב בעיניים, ומפשיל שרוולים.
ואז קוצץ ומאדה, משחים ומקרמל,
בוזק ומזליף, מעטר ומצלחת.
אנינות היא בוֹרחָנוּת (אסקפיזם, לבּוּרים),
מפלטם הטעים והמתאים של העיליים.
התרוקנות, התרוששות, שקיעה?
כל אלה מחר. היום – טונה אדומה צרובה ומקרוּן פיסטוק.
עם זאת, הפוּדי אינו מנותק.
הוא מודע למשבר, למעשה, חש אותו על בשרו.
גם ידו החרוצה
אינה מוצאת בימים אלה
זעפרן.
מנקודת מבטה של הרומנטיקנית,
היא מוגנת, מחוסנת.
רגשותיה יעילים במיגור הסכנה
יותר מכל אמצעי חיטוי מלאכותי,
שהרי אהבתה זכה.
לב הפועם במקצב זוגי
הוא, לתחושתה, התשובה הניצחת לכל סוגיה,
התרופה לכל מכאוב – וכן, ברור, לכל מגיפה.
הרומנטיקנית מתכסה בחיוך מצועף,
מתרפקת על מחוות רגשיות שגואות בה.
היא מבצרת את אהבתה.
אינה מחשיבה דבר מלבדה.
משתעבדת לכוחה.
היא צריכה רק למצוא אותה,
ולנסות באמת, הפעם.
מנקודת מבטו של האצטדיון,
הריקנות בולעת.
הוא, המארח ברוחב יד
אירועים, מופעים, משחקים,
נושא מפרוץ המהומה אות קין.
בורחים מפניו, פוחדים מפניו, מלבינים את פניו.
ממצבים אותו כסמל. סמל ההתקהלות.
מיומו הראשון למד על הצורך האנושי,
זה שבארצו קוראים לו "הביחד" –
בקרבה, בהתחברות, בהתקהלות.
והנה, התקהלות היא פשע. פשע מסוכן.
האצטדיון ידע כל חייו דבר אחד –
להכיל את כולם.
להפיג, בקסמיו, את בדידותם.
וכשהוא מיותם, נטוש לתקופה שקִצהּ לא נראה,
גם הוא,
ככל אחד מיוצאיו, ככל אחת,
לבד.
מנקודת מבטו של המניפולטור,
הנסיבות מעודדות,
ועם זאת,
מחייבות היערכות אסטרטגית.
לפיכך, הוא מסתגל למצב השוק החדש,
ומעצב בהתאם את שירותיו הספציפיים:
פוליטיים ואידיאולוגיים, שיווקיים ועסקיים, או רגשיים ובינאישיים.
התמרון אותו תמרון, הדמגוגיה – דמגוגיה,
ועדיין, הוא מוצא רגישויות טריות לנגן עליהן,
עצבים עדכניים למרוט.
המניפולטור מנצל בתבונה את הבדידות, את אי הוודאות,
את הבלבול, את החרדה, את הלא נודע.
במצבים מעניינים דוגמת זה שאנחנו חווים,
בני האדם הם מצעים נוחים, נימוחים.
המניפולטור מפיק, כדרכו, את תועלתו.
מזעזע – ומשכנע, מייסר – ומוכר,
מאשים – ומגשים, מפלרטט – וסוחט.
כי רק חזקים שורדים, ורק מקצוענים מבינים,
שפאניקה ומצוקה,
מבוססות יותר או פחות,
הן בסך הכל סיטואציה
למניפולציה.
מנקודת מבטו של הנוטה למות,
צחוק הגורל.
הוא, הגוסס בנסיבות שאינן נגיפיות,
שליו וצלול פי כמה מאחוזי האימה, שלא לקו בדבר.
מתוך חרחור הוא מעלה גיחוך, שגרעינו תמיהה,
על תבהלה שפשטה בהמון אדם, מסיבה לא סיבה.
להם, הבריאים – בגופם, לפחות –
זוהי לכל היותר חזרה ראשונה.
אימון קליל לקראת הדבר האמיתי, סוף דבר,
שגם אם יתמהמה – או־הו, בוא יבוא.
הנוטה למות נושם בכבדות,
עוצם עיניו ורואה נכוחה:
אין רע בכך שיפנימו את אחריתם,
שיתפסו, כך או אחרת,
שביום מן הימים החגיגה נגמרת.
אבל עד אז,
בשגרתם, באיתנם,
מוטב להם להתעשת,
לגדל פרופורציה,
ולהגיד תודה.
מנקודת מבטה של הקלישה,
ראשית, קלישה.
"קלישאה" היא טעות, שיבוש – והיא עצמה, אמת צרופה.
שנית, התקופה כאילו נולדה עבורה.
הקלישה רלוונטית מאי פעם
(קלישה נאה כשלעצמה)
ומשומשת בהתאם.
"האנושות קיבלה קריאת השכמה"
וגם
"זו העת להתבוננות פנימה"
ואף
"כלום לא יהיה כשהיה" –
ועוד השבלונה נטויה.
בימים מלחיצים, עירומים מוודאוּת,
היא נמכרת כלחמנייה,
כמצרך משביע, מזין ומרגיע,
גם אם ערכה המעשי
זהה לזה של פחמימה ריקה.
כמו הייתה מדורה גדולה,
אנשים ואנשים ואנשים
מצטנפים סביבה,
מתחממים כנגד אוּרה.
שואבים ממנה השראה, חיזוק, תקווה –
רק כי הקלישה אומרת להם
את מה שכו־לם יודעים,
ובעיקר כי אינה אומרת
דבר.
מנקודת מבטה של הסבלנות,
יש גבול.
כמה אפשר להפיל עליה.
המצב חריג, המצב מחייב
– מי לא יודע –
אבל היא נמתחת עד קצותיה.
כורעת תחת העומס, מאיימת להתפקע.
היא מידה טובה, בלי ספק, אף חיונית,
ועדיין, מידה מוגבלת.
הנורא הוא שאין לה ברירה.
היא מוכרחה להחזיק מעמד – כולם עליה.
הסבלנות מבקשת לשחרר מעט, להרפות, למען עצמה.
היא יודעת היטב, בוודאות מלאה,
שבמוקדם או במוקדם יותר,
באמתלה בריאותית, צבאית, או כלכלית,
יגייסו אותה בצו חירום נוסף.
ושוב היא תידרש, ובלי טיפת חמלה,
להיות במיטבה,
ולא להתלונן כצרתה,
הבכיינות.
2020