אני הולך.

החלטתי לעזוב. להיעלם, להיטמע בהמון זר, אי שם.

למה אני מסביר? ראשית, כי אני מרגיש חייב, וזו אחת הבעיות שלי. שנית, כי ויכוח הוא מהדברים היחידים שעדיין מלהיטים אותי, וברור לי שאילו נשארתי כאן, הייתי מסתער על אוטומט לכל עבר בהגנה על עמדתי. אז אעשה את זה מראש ואזין את הדיון מרחוק, אף שהוא כבר לא יהיה הדיון שלי. כמה אבסורדי. הרי לא אכפת לי מה ייאמר או ייחשב במקום הזה לגביי ולגבי לכתי.

האמת העירומה היא, ששום דבר לא קושר אותי. כל הקשרים פרומים מבפנים, אחיזתם דמיונית. המציאות הממשית היא טפלות קיומית, התגלגלות אינרטית מיום ליום, משגרה לשגרה, ממובן מאליו אל מובן מאליו. בדומה לעדויות המוזרות של החוזרים ממחוזות המוות הקליני, אני מצוי במין חוויה חוץ גופית. צופה בעצמי מהצד עושה הכל ונמצא מחוץ לכל. מחוץ לעבודה המשעממת שלי, מחוץ למשפחה המונוטונית, הטכנית, שקמה סביבי, מחוץ לחברה הנדושה שמקיפה אותי שנים. המעגלים האלה מרדימים, מקהים, מנוונים. הם עצמם מתנהלים בסדר מופתי שלא מתערער לעולם, לא תוהה או מטיל ספק. הכל קורה כפי שהוא קורה, ובעיקר כפי שהוא לא קורה, כי כך הוא אמור לקרות, ובעיקר לא לקרות. כי "ככה זה בחיים", ועל ה"ככה" הזה, ככה אומרים, אני אמור להודות. על חיי מתכונת סטנדרטיים, מוכנים מראש, כמו חולצות בייצור המוני שנמכרות ברשת אופנה זולה.

אני הולך כי אינני נע. באף אחד ממהלכיי, באף אחד מצעדיי, אין ולא היה שמץ תנועה. רק אשליה אופטית בעיני הנראים ואינם רואים שהם, כנראה, כולם. וניסיתי, באמת ניסיתי. החלפתי מקצוע, ניהלתי רומן, העמקתי בלימודים, טיפחתי תחביב – רכיבת שטח, הרי לכם תנועה - אבל גם הוא השאיר אותי במקומי. אפילו ביצעתי עבירה. גנבתי גניבה קטנה. ציפיתי שמשהו יתרחש בעקבותיה, ולא אירע מאומה. נותרתי מי שהייתי, בתוספת גנב חובב. התעוזה, על דעת עצמה, ניסתה אמנם למנף את הרגע ולגבות ממני את תהילתה. כל שזכתה לו היה חופן בושה.

הצפוי הוא החומר ממנו בנויה המלכודת הסוגרת עליי. אני, כך מתברר, מנוכר למוכר. מפתה להגיד שהייתי רוצה להתרגש, אלא שגם הרגשות נמסרים לנו בסט אחיד, כפריטים תקניים באפסנאות החיים. כל הרגשות בנויים לכל המשתמשים, לכל הצרכים, ועל אף הפנטזיה שקל להתמסר לה, אין בחירה עצמאית ואין שימוש מקורי בהם. על עטיפתם הדפיס היצרן הממולח "רגשות", בעוד הוא משווק לא יותר מרפלקסים חברתיים מותנים. נורא לא רומנטי מצדי, אבל את הצרכים שלי – חבילה שעדיין לא נפתחה דיה - הרגשות הקיימים בשוק לא מספקים.

את ההתבטלות המוחלטת בפני "החיים", כפי שהוגדרו עבורי, איני מוכן לסבול עוד. המסקנה המתבקשת, כביכול, היא שאני לא אוהב את החיים. זהו הבל מוחלט. אני אוהב את החיים מאוד. אוהב אותם מכדי לחיות אותם כך. לכן אין לי שום כוונה לוותר עליהם, אלא להחליף אותם. לא חייתי אפילו חיים של אחרים, כי אם חיים של אף אחד, וברצוני לחיות על פי מידותיי. את זה אוכל לעשות רק במקום אחר, כשכלוב ציפיות והתנהגויות לא כולא אותי, מצר את אופקיי ומעצב את הווייתי. הזרות תהיה הנכס. והיא מוכרחה להיות זרות הדדית – שלי כלפי המקום ואנשיו, ושלהם כלפיי. העובדה שאני איש לא צעיר שעומד להתחיל מחדש לא מפחידה אותי. להפך. אני קשיש מספיק, חבוט מספיק, מודע מספיק, כדי לא להיאנס ברצונות שרירותיים, מכניים, בלתי רצוניים.

לטיבו של המקום שאליו אני הולך אין משמעות בעיני. יתרונו היחיד בהיותו קרקע בתולה, ארץ לא זרועה בזרעי ההיעדר שנטמנו סביבי ובתוכי, עד שעשו אותי לאיש-עציץ כזה, כמו המתנה האווילית שהייתה פופולרית פעם. במקום שאליו אני הולך, אהיה האיום היחיד על עצמי – יריב בודד, איתו אני עשוי להתמודד. הסביבה הנוכחית, שגייסה אותי למטרותיה, וזו שגייסתי אני כדי להיתמך, להסתמך, להצדיק – לא תהיה עוד בסביבה. 

מצבי הוא ייאוש מוחלט שיש בו תקווה גדולה. הבנה והשלמה ונשיאת עיניים אל משהו שאפשר ממש לראות. ועם זאת, אין לי תוכניות ואין לי מושג מה אני עתיד לעשות. מעז לחשוב מה ארצה שיהיה, ובמקום תשובה, מוצא תחושה: קלילות מרחפת, מתמדת, מונעת מעצמה, וכולה השראה. 

ציפיות מכתיבות גם מכתבי פרידה, ועל פיהן עליי לבקש שלא יבכו, שלא יחפשו, שלא יכעסו, שימשיכו הלאה. הבקשה לא עולה על דעתי. הגלגל הענק, שמסתובב ומסתובב בלעדיי, ימשיך ממילא לעשות זאת גם אחריי. מבחינתי, יושביו יכולים שלא להשגיח בכך שהלכתי. אני מניח שלא אעסוק בהם מעתה. אני מקווה שלא אעסוק בהם מעתה.

אין בכוונתי לספר אם אצליח, או אכשל, במקום ובדרך שאליהם אני פונה. למעשה, אני לא יכול להיכשל. רק להשתחרר, רק להשתתף. במשחק הזה, ההשתתפות תהיה העיקר. ואני לא השתתפתי עד עכשיו.

נוע אנוע, ויהי מה. כי לא יהיה לי עוד מקום אחרי המקום שאליו אני הולך.