זיו לנצ'נר

​

לאיש הזה, אם נצמצם לרגע את המבט ונתבונן רק בו, החוק החדש לא שינה את החיים. לא חייב אותו לחשוב אחרת, לחוש אחרת, לפעול אחרת – לא באופן משמעותי, לפחות – כי האיש היה בנוי אחרת. שונה במשהו מרוב בני האדם. בזכות חריגותו, השינוי הדרמטי שהתחולל בארצו לא נגע לו כמעט.

המשטר שהתבסס במדינה לאחר הבחירות האחרונות ביקש למתן את תופעות הרגשנות בקרב אזרחיו. בעיני ההנהגה, תופעות כאלה היו מחלישות, מסיטות מן העיקר, פוגעות ביכולת העשייה ואף "מעבירות מסר בעייתי ויוצרות רושם שלילי בעולם". עם הזמן, ולא זמן רב, התפיסה העקרונית הולידה שורה הדרגתית של תקנות והגבלות, שינויים בתוכניות לימודים ופיקוח על פרסומים פומביים, בהם ביטויים בכלי התקשורת וברשתות החברתיות. הכל נעשה במטרה מוצהרת למזעורם של גילויי רגשנות שונים.

בנחישות מיוחדת, שנראתה לעיתים כחימה, התנגדו השלטונות לגעגוע. העמדה הממשלתית קבעה כי פעולה זו מבזבזת משאבים יקרים של זמן ואנרגיה בכמיהה ל-מה ולמי שכבר אינם, וחמור מכך, יוצרת באופן בלתי נמנע תעתוע מסוכן, שמחבל לא רק ברוח האדם, אלא בחוסנה של האומה ובתפקודה. פוליטיקאים, דוברים ואנשי תקשורת המקורבים לשלטון פעלו ללא לאות להחדרת ההתנגדות לתודעת הכלל ודחפו למימושה.

ועם זאת, מעטים מאוד, אם בכלל, צפו כי ראש החץ של המדיניות החדשה, היהלום שבכתר, יהיה העברת חוק בנושא. אמנם, חוק שהתקבל ברוב זעום ולאחר מאבק פרלמנטרי קשה. ברחוב, בבית, מפה לאוזן, כולם קראו לו "הגעגוע". בספר החוקים הוא נחתם ונכתב כ"חוק למניעת התרפקות רופסת ופוגענית על הבלי העבר". בשם זה, או בשם אחר, החוק קבע שאסור להתגעגע.

רבים מאזרחי המדינה טולטלו בידי החוק טלטלה עזה. שינוי בוטה פלש להרגליהם ולהתנהלותם, לשגרתם הרגשית, האנושית. הם לא הורשו עוד להעלות זיכרונות, ודאי לא זיכרונות נעימים, מתקופות, אירועים, אנשים ותחושות שהיו, לבטא אותם ואפילו להגות בהם. האיסורים חלו במקומות העבודה, במוסדות הלימוד והתרבות, בחוצות הערים והכפרים – וגם במרחב הפרטי, שהממשל הקפיד לכנות "אזרחי". הותר העיסוק בהווה ובעתיד בלבד, בדגש על היגיון, מעשיות ויעילות.

התכלית הייתה "השמדת הפסולת הרגשית" ופעילות האכיפה הופקדה בידי הסיירת הסגולה, כוח ייעודי שצד מתגעגעים וגעגועים, ונקרא רשמית היחידה להבטחת המחר. נגד החשודים שנתפסו בידי משטרת הרגשות, ונמצאו אשמים, ננקטו צעדי תיקון לפרקי זמן קצרים או ארוכים. קורס חשיבה מונעת היה נפוץ מאוד, וכמוהו התייצבות יומית בפני קצין מבחן לצורך כל התבטאות, בעל פה או בכתב. המערכת, שהשקיעה רבות ביישום החוק, שאפה לבצר את ההישגים, וכך, בדרך הטבע, גובו צעדי התיקון באמצעים מתקדמים כמעקב אלקטרוני וסריקת מוח.

הציבור, מגוון שכמותו, לא היה אחיד בתגובותיו. חלק צידד בשינויים, וזכה מפי המתנגדים לכינוי הלעג "המדחיקים". ואכן, בניכוי תומכי השלטון האוטומטיים, מצדדי החוק היו אנשים שנטו לא לפשפש בעברם, וליתר דיוק – לא להביט לאחור כלל. זאת, מחשש שיראו שם את קלונם ואת כישלונם, יתערערו ויתקשו להמשיך ולשאת את עצמם. הרוב, שלא במפתיע, דמם ונשרך, קיבל עליו את הדין בראש שפוף ועסק בכל דבר מלבד חשבון נפש בנושא דרכו, עקרונותיו והקשר שביניהם. והיו, כמובן, אזרחים שהתנגדו, זעמו ואף התקוממו. מחתרת הגעגוע, כינו עצמם בינם לבינם (כי בשלב זה די היה להשתמש במילה המפורשת כדי להיעצר ולהיחקר). 

המחתרת, ייאמר לזכותה, עשתה כמיטב יכולתה, גם אם הייתה זו פעילות סמלית בעיקרה. היא ציירה גרפיטי של "געגוע", בהטיותיו השונות, על קירות ברחובות. תרגלה מעגלי התגעגעות מעשיים, קטנים, במקומות מפגש סודיים. ערכה "לימודי געגוע", כיתות אמן חתרניות בהנחיית פילוסופים, פסיכולוגים, סופרים והיסטוריונים. מעל לכל אידיאולוגיה, האנשים האלה התכנסו כדי לעשות יחד את הדבר הטבעי ביותר, האסור ביותר. להתגעגע.    

בתוך האפלה, כלעג לרש, גיחך פרדוקס: החריף שבגעגועים היה פשוט הגעגוע לימים שלפני החוק, שלפני האיסור, שלפני המשטר. אלא שבגעגוע הזה גם המחתרת התקשתה לטפל. הייתה בו אירוניה איומה, מהסוג שמכאיב מדי.

ואילו האיש, אם נשוב ונתמקד בו, היה ערוך לחוק הדרקוני מראש. שלא מרצונו, שלא בשליטתו, הוא לא התגעגע, ולאו דווקא מטעמי אזרחות טובה. מלידה, ומן הסתם עוד לפניה, חסר לו הגן הדרוש לגעגוע. זה היה ליקוי נדיר, שהתגלה במקרה בבדיקות מקיפות שעבר בנעוריו, עת סבל מקשיי הירדמות בחשיכה. הסיבה לשיבוש הגנטי לא התגלתה, וכמוה לא התגלתה הדרך להתמודדות עם ההשלכות. "לא נורא, כמו עיוורון צבעים, אתה תחיה עם זה", צחק אז הרופא כשטפח על שכמו בעוצמה. וכך היה. האיש חי, רק לא התגעגע, וככל שידעה תודעתו, חי בדיוק כפי שרצה.

נכון שנשמעו טרוניות לאורך השנים - של בנות זוג לשעבר, של חברים שהקשר איתם התרופף, של בני משפחה שהתאחדו והתאחו סביב חוויות רחוקות. חרף כל ההסברים המדעיים, אף אחד לא באמת הבין: איך זה שהוא לא מתגעגע אף פעם, ולו טיפה? אבל הוא, בכנות, לא חשב שחסר לו דבר. הכל היה בדרך כלל נעים, וגם יצא לו להתרגש לפעמים – אבל להיזכר בתמונות מהעבר ולהחיות אותן? למחזר תחושות? מעולם לא חש צורך מוזר כזה. גם כשהרהר מופשטות ברעיון, באידיאל, בעיקרון, מצא בו תימהון. לכן לא הצר על החסך ולא הביע תקווה שיתמלא. אדרבה, הוא נהג לגחך את העניין. כשצפה בסצנת געגועים בסרט, ביקש מהיושבים לידו לתרגם עבורו את המתרחש על המסך. וכשגשם שוטף תפס אותו בהפתעה, עם עמיתיו לעבודה, באמצע הרחוב, אמר להם שהוא מתגעגע למטריה ומיד שאל האם הוא "עושה את זה נכון". 

כשהחוק התקבל, חלה התפתחות משונה. מין התקוממות פנימית, שטיבה לא ברור, התעוררה בקרבו. עוד קודם לכן התנגד למדיניות הממשלה, פחות בשל עקרונותיה, בעיקר בשל כפייתה. וכשראה עד כמה האנשים סביבו מתענים, מתייסרים באיסורי החוק, החל לתהות על קנקנה של מצוקתם. על משקלו הסגולי של היסוד שנמנע מהם. בתחילה רק הרהר, כהרגלו, וניתח. אחר כך החל לחוש דגדוג תת-עורי, מסתורי. רחש נעים מעט ומכאיב מעט, מלטף ואז עוקץ. גל שמרקד בבטנו ומצליח מדי פעם להרעיד, לעורר משהו שבוודאי אינו מחשבה טהורה. כן, בלי ספק, הייתה זו הרגשה, ועוד מסוג שלא הכיר.

והוא הבין. יותר משהבין בעבר, אחרת משהבין בעבר. בכליו המוגבלים התבהר לו כי הדבר הנעדר ממנו הוא חומר מעשיר, מעין תבלין פלא, שאפשר בלעדיו, אבל עמוק יותר איתו. ממד נוסף, שהכניסה אליו הייתה חסומה, ועדיין קסמו ניבט. בשכבותיו התחתונות של האיש לא צמח געגוע, שכן לא יכול היה. כאב רפאים פעם שם, כאבו של איבר חסר, פנטום של רגש. 

ומההבנה התפתחה ההבחנה. העובדה שאינו מסוגל לא אומרת שאינו רוצה. יכולת להתגעגע לא הייתה לו, ועכשיו גם הזכות נלקחה ממנו, הופקעה בידי המדינה. הכרה זו הציתה בו זעם.

המנעד הרגשי של האיש היה צר תמיד. ובכל זאת, גם אם עד סוף ימיו לא ידע להתגעגע, צדק פואטי נורא נעשה. בניגוד מוחלט לכוונתה, המדינה הצליחה להרחיב בתוכו את המנעד. היא גרמה לו, לראשונה, לרצות בגעגוע, ויותר מכך גרמה לו לשנוא. לשנוא ממש, כפי שלא שנא.

לשנוא אותה.