לגאונים זה קורה לא מעט. הסביבה מזהה את יכולות-העל שלהם, את הכישורים הפנומנליים, הרבה לפניהם. לפעמים במקומם. מסיבות שונות, הם פשוט לא מודעים לסגולה הנפלאה שהעניק להם הטבע, ואלמלא חשפו אותה אחרים בפניהם, הייתה נשארת חבויה ובלתי ממומשת.

גאון הוא לא היה. על כך אין מחלוקת. אבל מאז שהוא זוכר את עצמו, ובעיקר מאז השינוי הנפוץ שחולל גיל ההתבגרות, מלווה אותו משפט אחד שהוטח בו מכל כיוון וסרב להרפות – "אתה חייב לעשות משהו עם הקול שלך".

בית ילדותו, מכולם, לא השמיע הגה בנושא. הוריו הדהויים, טרודים בגרירת היומיום, הקדישו לו תשומת לב בסיסית שנועדה לפתח כישורי חיים בסיסיים ולמלא ילקוט ערכים בסיסיים. התבנית, ייאמר לזכותה, השיגה את מטרותיה. בין אם לא השגיחו הוריו בקולו הערב ובין אם קלטו והתעלמו, יכולות מיוחדות היו מותרות בבית הזה ועל טיפוחן לא היה מה לדבר. אז לא דיברו.

גם הוא עצמו, אולי כי מיעט להקשיב לעצמו, או שגה בהבנת הנשמע, לא זיהה בגרונו קול מיוחד, משהו שיש להתעכב עליו, להתעמק בו, לפתח אותו. אבל מסביב – חברים, הורים של חברים, מורים, שכנים שגונב לאוזנם – רחשו כל הזמן. הקול והקול. מעניין שקשה היה לאפיין את הקול, וקשה יותר היה להסביר את ההתרשמות ממנו. איזה רובד פנימי במבנהו, מצלול ייחודי אי שם במעמקיו, הצליח ללכוד את השומעים ולשבות אותם, בעיקר כשנתפסו בלתי מוכנים והקול נשב לעברם, ככה סתם.

פס הקול החברתי, המונוטוני, הפולשני, התובעני, התנגן ברקע חייו. כך היה כשהתחיל וסיים את בית הספר התיכון, כשקיבל תעודת בגרות סבירה, כשניהל חיי חברה שקטים ואפורים וכשמילא את חובתו הצבאית בשירות שלא היה בו סיכון ולא היה בו עניין. האיש שט בזרם, מעולם לא חתר נגדו, אלא להפך, התמזג. בכל מקום שבו היה, מול כל אדם שנקרה בדרכו, הקפיד להימנע מחיכוכים ומכניסה לפינות. לא העז. יוצאת דופן, מבחינה זו, הייתה המשיכה שגילה – אמנם רק בקריאה ובצפייה – לפעילות חסרת מנוח כטיפוס על קירות או רכיבה על אופני פעלולים. "ככה אני נרגע", הסביר מי שנראה כי אין רגוע ממנו.

לאחר שנישא לחברתו הממוצעת, שהתאהבה יותר מכל בקולו, כמובן, הצטרפה זו למקהלה המזמזמת סביבו. הוא מצא עבודה בשירות לקוחות של חברה סלולארית, השתכר לא רע וחשב שהוא די מרוצה. אבל גם אז רדפו הקולות. לא רק של לקוחות זרים, ששמעו אותו בטלפון ונרעשו. במשרד, בסופר, בבנק, אנשים הרשו לעצמם לגשת אליו, ללטוש בו מבט ולומר, בלי להישאל, שזה קסם, מה שיש לו. שאי אפשר להתרכז בשום דבר אחר כשמאזינים לו. שאוצר לא מבזבזים. שהוא חייב לעשות משהו עם הקול הזה שלו.

והוא עשה. פשוט שמע בקולם של כולם, וסופסוף פנה אל המחוזות שהועידו לו נתוניו. אל ההגשמה העצמית, המקצועית, אל הפירעון של הכישרון. ואכן, משם הלך קולו ונשמע, מתנגן, צלול ובהיר. בהקלטות של הדרכות שונות שהזמינו מפעלים וחברות, בהוראות הפעלה מדוברות של כמה מכונות ומכשירים, במערכת טלפונית אחת לניתוב שיחות. בשיא הקריירה הווקאלית שלו, שימש כרוז בקניון שבעיר מגוריו הקטנה. מדי פעם (באופן מוזר, פחות משקרה בעבר) היו אנשים אומרים לו "פששש, איזה קול יש לך, אתה". אבל הוא כבר לא יכול היה לשמוע את זה. חמור מכך, את עצמו כבר לא יכול היה לשמוע.

סיפוק, שלמות, אושר, הם מושגים שלא באמת הכיר מעולם. לא באופן אישי, לפחות. אבל בתחנת חייו הנוכחית, המתבקשת, הכה-קולית, פגש פתאום את היפוכיהם. גם אם לא ידע לנמק, דבר אחד היה ברור לו: זה – לא. דיסהרמוניה מוחלטת שררה בין האיש לבין משלח גרונו. הוא חש עייף, משועמם, כבוי ומרוקן, ועוינות בלתי אופיינית התגבשה בו כלפי אויב מוזר: המיקרופון.

ועם כל זאת, אוזנו המוזיקלית קלטה, אולי לראשונה, צליל מדויק בתוכו. כי יום אחד, בלי לשתף אף אחד, התייצב במבנה מקולף ומפויח באזור המוסכים שבדרום הכרך. הוא היה בן 40, התלמיד המבוגר ביותר בקורס לאמנות הלוליינות. המדריכים הבהירו לו, בעדינות ששורשיה רחמים, שהלימודים יהיו "בעיקר לתיאוריה", כי מעט מאוחר עבורו להשתלב במסגרת מקצועית, ככפיל בסרטים או לוליין בקרקס, ובינינו, גם מסוכן. הוא ציפה לכך, ואף שלא שמח על הבשורה וגם לא הצטיין בלימודיו, עלה על המסלול כפי שלא עלה מימיו. דבר לא הטריד אותו, כולל השאלה איך תגיב אשתו לעובדה שמעתה תונח פרנסת שני ילדיהם בעיקר על כתפיה. על כתפיו שלו היו מונחות מטלות אחרות, שהכתיבה הפעילות היומיומית בתחום "שיווי המשקל והמניפולציה" - עיסוקים שגרתיים כהליכה על חבל, צעידה על קביים ורכיבה על חד אופן.

במשך שעות רצופות התאמן לבדו בתרגילים האקרובטיים המפרכים, המאתגרים, המתסכלים לעיתים קרובות. הוא עשה זאת במקומות מרוחקים, מבודדים ופנויים מאדם. הוא עשה זאת בריכוז, בהתמסרות ובתחושה חדשה ומפעימה ששמה שמחה. ומעל הכל, הוא עשה זאת בשקט מוחלט. בדממה. השטחים שהקיפו אותו החרישו, ומתוכו, במשך כל הזמן הזה, לא בקעה ולו בת קול קלה. נשימתו, כמוהו, הייתה מתרוננת - ואילמת.

אחר צהריים אחד טיילו בקצה שדה נידח ילד קטן ואביו. הפעוט ראה מרחוק דמות פוסעת, מתנדנדת, על חבל מתוח בין שני מוטות מעל הקרקע, ומיד לפת בעוצמה את כף היד שאחז. "אבא", הוא לחש, "איך האיש הזה לא צועק מפחד?"

​