בילדותו, הכישרון המיוחד היה חברו הנאמן ביותר. הוא התקין ממנו כלי שחילץ אותו בקלות ממצבים קשים, צץ ופעל כקסם, שינה את ההתרחשות כך שהיה נוח להתנהל בתוכה. טוב מכל, טוב מכולם, האיש ידע לשקר, אף שהתווית המרשיעה, "שקר", לא התנוססה במפורש לנגד עיניו. במקומה, ראה את מלאכתו כעשיית סדר, כארגון מועיל של מקום צפוף, מבולבל וחסר היגיון. בדיוק כמעשה המעצבים המקוריים בתוכניות השיפוצים בטלוויזיה, הפיכה של חורבה כאוטית לחלל מאיר פנים ונכון לחיים.

התועלת שבכזב האיכותי צמחה בתחומים רבים. תוך שהוא מסובב בכחש את סביבותיו, האיש שבה לבבות שבהם שיטה, כייס את דעתן של בריות, טיפס במבחר סולמות – הלימודי, המקצועי, החברתי, הזוגי. שקריו הקטנים והגדולים, מהוקצעים תמיד, עטופים תמיד, סללו עבורו דרכים שונות. הוא עצמו השתומם לא אחת על הפשטות המיידית שבה נפלו בני האדם בפחיו. הרמייה הטילה עבורו ביצי זהב, והוא ליקט אותן בסיפוק ובהוקרה. בכל ליבו העריך את מתנת הלידה שקיבל. על בשרו למד כי במצוקתו – והיו מקרים כאלה, בוודאי – רק על השקר יוכל לסמוך, רק השקר מושיט לו יד. זו הייתה איוולת, זה היה אפילו עוול, אילו לא התרגל אליו ואימץ אותו.

מוחו המערים של האיש, לשונו המתפתלת ורוחו המשכנעת שימשו גם לבניית קריירה מקצועית. כפרסומאי מצליח לא שיקר, חלילה, כי אם עיצב את האמת בשלל צורות, חד משמעיות ומוזמנות. אף ששקע בעבודה שעות רבות ביממה, את יכולותיו לא כלא במשרד. הן ליוו אותו באשר הלך, או שמא ריחף, משתכללות ומפליאות בביצועיהן. אדריכלות המציאות שלו נעשתה לאמנות גאונית, כה מבריקה עד שהיה קשה להבדיל, לעיתים, בין יצירתה לבין המקבילה, המציאות המקורית, הגולמית, זו שהייתה שם לפניה.     

בלהט הפראי, זה המוביל אמנים-בנשמתם תוך התעלמות מרצונם ומטובתם, נסחף האיש אל האמנות שלו. הוא הזדהה איתה, כמובן, אך גם החל להתמזג עם רקעיה המשתנים. הוא נשאב לכל מיצג, התמסר לכל סיפור, ואלה נעשו חשובים ממנו. דעתו הייתה נתונה ללהטוטנותו, עד שלא הבחין בשתלטנותה. השקר, שהיה יציר כפיו, קם על יוצרו. 

חכם ורעב, השקר. הוא היה למהותו של האיש, להווייתו, והאיש נעשה אישקר. מודעותו, עם זאת, סירבה להיכנע ולהתפוגג, ובכוחותיה המתכלים התעקשה להילחם. למודעות לא היו סיכויים לניצחון. הצלחתה היחידה הייתה זריעת זרע של טרדה. וכך, עיוור מתאווה ומסומם מהצלחה ככל שהיה, האיש ננגס בידי חשש, והחשש הזדחל והתפתח לחרדה. התחושה הפנימית – יכולת שהוקהתה עם התבססות שלטון השקרים – אמרה "התמכרות". האיש תהה, מבוהל, אם אינו מסוגל עוד לפעול בלעדי הכזב. אם לא יוכל לעצור בכל רגע שירצה בכך. אם השקר, שמעולם לא נחשב לאויב, ניצח.

אישקר החליט לבחון את עצמאותו. במקרה המבחן, לא יכזב כלל. ייצג את עצמו, יעמוד על שלו, יהיה הוא – ולא הרעיון שאותו הוא מתבקש לשרת. המשימה שנבחרה הייתה פשוטה: מתן הסבר להיעדרותו מטיול בחיק הטבע שיזמו חבריו. האיש לא אהב נסיעות, התייגע בטיולים וסלד מאי הנוחות הכרוכה במגע עם הטבע. די היה בציון עובדות בסיסיות אלה כדי לספק מענה מנומק, גם אם מאכזב את שומעיו.

אבל כשהאיש עמד מול חבריו, פקדה אותו חוויה מוזרה. הוא חיפש את המילים הכנות שהכין מראש, ולא מצא. במהירות הבזק, בסחרור לא מובן, האיש חיפש את עצמו, ולא מצא. למעשה, מצא, אך לא זיהה. כמו במחלה אוטואימונית, שבה כושלת מערכת החיסון בזיהוי חורשי רעתה ותוקפת את גופה שלה, הסתער אישקר בכליו הקטלניים על דמותו הראשונית. על האמת לאמיתה. ההתמוטטות הייתה מוחלטת.

תהליך השיקום של האיש השתרע על פני תקופה ארוכה. אדם המתרסק ומבקש להיבנות נאלץ להתחיל מחדש. אלא שבניגוד למשתקמים אחרים, הוא לא נדרש לסגל מיומנויות שאבדו כי דבר לא אבד. להפך. האיש זכה לילדות נוספת, להזדמנות חוזרת, והיה עליו רק לוותר על אחד מנכסיו, לשמוט אחת מיכולותיו. להכרית מיומנות שטיפח.

האיש ידע שבכוונתו לעשות זאת. ידע שביכולתו לעשות זאת. אבל לא יכול היה לדעת אם הוא אומר לעצמו אמת.

​

​