השכם בבוקר, ושוב בין ערביים, התמלאה גינת הכלבים הקטנה בתושבי השכונה, ההולכים על שתיים והמתרוצצים על ארבע. המולת חיים עירונית, שמערבלת פטפוטים, צחוקים ונביחות, נישאה למרחק ומיתגה את הגינה כאתר מפגשים מבוקש. בשעות הלילה עמדה הגינה בשיממונה, אוגרת כוחות שקטים לקראת יום האירוח הבא. חושך ודממה היו בה, בלילה, מופרים מעט באור הפנסים החיוור ובקולות אקראיים שהשמיעו חתול חולף בין השיחים, או דר רחוב שתוי המתהפך על משכבו הספסלי.

שני אנשים הגיעו בכל זאת מדי לילה בלילה. תמיד ראו זה את זה, רק ראו, לכל היותר נדו בראשיהם, ומעולם לא החליפו מילה. כל אחד מהם שוטט ובהה, או שקע במסכו הסלולרי, כשחיית המחמד שלו ביצעה את הסיור החביב עליה, מרחרחת וחוקרת את הסביבה המוכרת והמשתנה. כלבתו של הגבר הגבוה, באמצע שנותיו, הייתה מוצקה, חומה וקצרת פרווה, מתונה בתנועותיה ורכה במבטה. כלבה של האישה הצעירה, בעלת היופי הטבעי, הזרוק משהו, היה שחור ותמיר ומדובלל. הוא דילג כגדי ברחבי המתחם הסגור, נלהב ומכשכש בזנבו, ממצה בעליצות כל דקה מתוך העשר או החמש עשרה שהוקצו לו. חלק קטן מהזמן היקר הקדיש לעמיתה היחידה בשטח, הכלבה החומה. זה היה שיח נימוסין קבוע, סמול טוק כלבי, שבו, בדומה למקבילה האנושית, צד אחד נלהב יותר מהאחר. וכך, חיפש השחור מדי פעם את קרבתה של החומה, יזם מגע מהוגן, גישש אחר תגובותיה, והיא, מצדה, גילתה איפוק, ריחוק מסוים, אפילו הסתייגות, אבל לא גירשה אותו מעל פניה. התקשורת בין הכלבים הייתה חלקית ומוגבלת, ועדיין, עשירה ומפותחת הרבה יותר מזו שבין בעליהם. אלה נשארו זרים מוחלטים.   

בלילה אחד, סתם לילה כשאר הלילות, אמרה לפתע האישה: "היא נראית עצובה, הכלבה שלך. מישהו התעלל בה פעם?" הגבר סובב את ראשו והסתכל בה מופתע, מוודא שאליו נאמרו הדברים, כאילו הייתה אפשרות אחרת. כשהתעשת, ענה בחיוך רחב: "לא, מה פתאום. זו הכלבה הכי מפורגנת בעיר. פשוט קצת מבוגרת, לא ממש בליינית וקלת דעת, בניגוד לבחור הזה שלך". גם האישה חייכה, חיוך קטן ועגום, וכבשה את מבטה בקרקע, מהורהרת.

השקט חזר לשרור ביניהם, אמנם שקט אחר, אינטימי יותר. הכלבים המשיכו לעסוק בשלהם בלי לתת את דעתם לתפנית המילולית שאירעה בשגרה הלילית. הדקות נמתחו עד שנראה כי הדיאלוג הקצר היה רק פליטת פיות. טעות, כמעט. ואז נשאה האישה היפה את עיניה הירוקות, העמוקות, תלתה אותן באיש של הכלבה החומה, ודיברה.

"קרעתי את החיים שלי במו ידיי", היא אמרה. "ולא תאמין, דווקא חייתי בתנאים מעולים. זוגיות נינוחה ויציבה עם גבר מהפרסומות – חכם, יפה, מצליח. מטאור כלכלי, אתה בטח מכיר כאלה". האיש שבגינה השתומם, אבל רותק, ורק הנהן בתנועה קטנטנה כדי לא לחבל בהתרחשות. "הייתי ילדה טובה מבית טוב, עם מחשבות טובות וכוונות טובות, והכל היה באמת טוב", שרבבה צחקוק מריר, "אפילו יותר ממה שתכננתי. עד שגיליתי שהכוכב הזה, בן הזוג המדוגם שלי, עשה במשרד עבודה צדדית, הונאה של מיליונים. הוא התעשר מזה, אנחנו התעשרנו מזה, ואחרים שילמו על זה, בחסכונות שלהם. אתה מבין כמה רע זה?"

המאזין הדומם לא השיב. הוא התיישב לאט על ספסל, כצופה הממתין להמשך המחזה. הדמות היחידה, שניצבה על בימת החול השטוחה מולו, הלכה ולבשה חיים. "אני חפרתי, והוא סיפר לי הכל. וככל שרציתי לדעת, לא יכולתי לסבול. את הרוע, המרמה, הגזל, הניצול של אלה שבשפה עסקית קוראים להם 'משקיעים'. אבל הם אנשים, כולם אנשים". היא עצרה לרגע, אספה את נשימתה שפרצה ממנה, ובכפות ידיה אספה את תלתלי הדבש שהתנופפו סביבה. "בכל יום התכוונתי לשים קץ לעוול, ובכל יום התכוונתי להישאר נאמנה לגבר שלי. ונקרעתי, נקרעתי, עד שנשברתי. הלכתי למשטרה ופתחתי, ועליתי על דוכן העדים במשפט ושפכתי. בסוף הוא הורשע ונשפט למאסר. ורק בבית המשפט הפנימי שלי ההכרעה לא ברורה. עשיתי משהו שאני לא סולחת לעצמי עליו, ולא הייתי סולחת לעצמי אילו לא עשיתי אותו".

האיש שעל הספסל היה כה ממוקד בדברים ששמע, עד שלא הבחין בכך שהמספרת נמצאת עכשיו לצדו. שני הכלבים, שלא התכוונו לקחת חלק בדרמה, קלטו בחושיהם את הטלטלה הרגשית החולפת בשמי הגינה, ומיהרו אל הספסל כדי להתחכך ברגלי היושבים ולדרוש בשלומם. כשנוכחו כי המצב אינו מסוכן – כלבים מיטיבים לאמוד משברים - שבו לענייניהם כשזנבותיהם בחצי התורן. שוב נפל שקט בין הגבר של הכלבה החומה לאישה של הכלב השחור, הפעם שקט מסוג שלישי, שקט העוטף עולם שנוצר ביניהם. שקט המכיל מפגש.

הגבר נשם נשימה עמוקה וארוכה, כמוה לא שאף מאז פתחה האישה הצעירה בסיפורה, ואולי זמן רב לפני כן. הוא הפנה את מבטו לכיוונה, וגילה כמה קרובים היו זה לזה. שכנתו לא החזירה מבט, אלא הישירה אחד לפנים, לנקודה בה נתלים החולמים בהקיץ. ועדיין, נוצר ביניהם קשר עין, מה עוד שבקצה עינה של האישה נבטה תחילתה של דמעה ."איך חיים אחרי זה, איך חיים עם זה?", האיש שאל בקול דואג, נוגע, שלא דמה במאומה לקול שהשמיע עד עתה. "תסלחי לי שאני מרשה לעצמי ככה, פשוט לא מצליח לדמיין", מיהר לצרף צידוק של מבוכה. "אני נורא רציונלי, נורא טכני, וזה נשמע לי עולם שצריך להגדיר מחדש. את עצמך אתה צריך להגדיר מחדש".

"הא", היא הגיבה בניגון אירוני, בלי להפעיל שריר מיותר בפניה. "להגדיר מחדש לא ידעתי, אולי לא ניסיתי. אבל לחיות בתוך המציאות הלא מוכרת, בתוכי הלא מוכרת, הייתי מוכרחה. לפחות לא הכל עשיתי לבד", המשיכה בטון שאוזן מוזיקלית הייתה מבחינה כי התחלף מאירוני לסרקסטי. "את ההתנתקות מכולם, לדוגמה. כולם פשוט עשו את זה בשבילי, התנתקו ממני. החברים שלנו, המשפחה שלו, אפילו חלק מהמשפחה שלי, שגם ככה לא הייתה מחוברת אלי יותר מדי. היו אמנם כמה חברות, צדיקות, שניסו להישאר בסביבה, אבל אמרת – העולם השתנה. ובעולם החדש לא מצאתי מקום לשום דבר מהעולם הישן, גם לא לי, שהייתי. היחיד ששרד את המעבר הוא באנקר, שאתה רואה כאן". והיא הניעה סופסוף את ראשה, מצביעה בסנטר לעבר הכלב השחור שהניף רגל אחורית באוויר והחתים שעון נוכחות על גזע עץ. "כשאימצנו אותו, כגור, לא חשבתי כמה סמלי יהיה השם שבחרתי עבורו. מה אתה אומר?"

"אני אומר שאני קצת המום", הנשאל השיב באי נוחות. "אשתי טוענת תמיד שיש דבר אחד שאני לא יודע, וזה להקשיב. האמת היא שיש בזה משהו, אני מאזין איום ונורא. ועכשיו, מוזר לי, אני לא יכול להתנתק. לא מפסיק... להקשיב. את מדברת, מתארת, ואני מנסה לפענח מה אני שומע. בעיניי, זה כמו מקום דמיוני, זר, כזה שרואים בסרטים ולא מבינים איך מתקיימים בו. דמיון, כפי שאת רואה, הוא לא הצד החזק שלי". עכשיו היה תורה להקשיב, והיא עשתה זאת בשקיקה, אף שהאיש של הכלבה החומה היה דברן קטן וחשף בפניה מעט. "אני טיפוס כזה של פותר-בעיות, קלישאה של מהנדס", הוא גיחך. "אף פעם לא עומד בפני מצב מורכב, ומגיב בחוסר אונים. יודע לסדר את החלקים, לתקן את הליקויים, להפעיל את המערכת. בסיפור שלך, אין לי מושג איפה מתחילים. איך יודעים מה לעשות ומה לא. כמו תינוק, אבל במצב שבו אתה לא יכול להתנהג כתינוק, ואין מי שידאג לך. זו מצוקה שאני לא מכיר, ומצוקה שאני לא יודע להתמודד איתה, שגם את זה אני לא מכיר".

המספרת ביצעה חצי סיבוב, בישיבה, לעבר המאזין הפעיל שלצדה. היא שיכלה את רגליה על הספסל, בדרך גמישה ונינוחה המאפיינת אנשים משוחררי גוף וקלי תנועה. גם מבטה היה כעת קל יותר, והוא תקשר בחופשיות, בהיכרות, עם זוג העיניים שמולו. "בוא ואתן לך הצצה לתינוקייה שלי", הציעה. "היה בה מקום לתינוקת אחת בלבד, לא היו אנשי צוות וגם לא הושארו הוראות לגידול. אז נאלצתי ללמד את עצמי לזחול, ועיניך הרואות, אני זוחלת לא רע. צריך להודות שזה הרבה יותר קשה ממה שנראה". התוכן היה כבד וקודר. הביטוי קל וחלק. שני האנשים שעל הספסל לא השגיחו בניגוד המהדהד. מבחינתם, גם אם נאמרו דברים מרים, ואפילו צורמים, הם נישאו ביניהם בהרמוניה. בעלת הכלב השחור חזרה לגולל את קורותיה. "לאט לאט, או די מהר, בעצם, המסביב נעלם לי, ואני התרחקתי, עברתי דירה והתכנסתי בתוכה. הגורל פינק אותי במקצוע, עיצוב גרפי, שאפשר לעסוק בו מהבית והוא דורש מינימום אינטראקציה עם בני אדם חיים. כך המייל הפך לכלי התקשורת שלי עם העולם, ודרכו אמרתי מעט מאוד למעט מאוד אנשים".

"אני אולי לא דוגמה, אבל לי את נשמעת אחת שאוהבת לנהל שיחות קצת יותר מפורטות", התערב הגבר בנימה מבודחת, שהצליחה להשתלב בהרמוניה המורכבת. "אהבתי מאוד, בגלגול הקודם, ולא העליתי בדעתי שאוכל לוותר על זה", היא לכדה בעדינות את קצה המשפט שלו וחיברה לשלה. "אבל אחרי שננטשתי, חששתי. ואחרי שחששתי, חשדתי. ואחרי שחשדתי, איבדתי אמון. במציאות החדשה, המוזרה, המבלבלת, שחטפה אותי אליה, נכנס לפעולה אינסטינקט הישרדותי שלא הכרתי, והוא סגר אותי מפני אנשים. אלה שהיו שחקנים חשובים כל כך על הלוח שלי הפכו לדמויות שאסור לבטוח בהן, שצריך להימנע ממגע איתן, אם לא רוצים להפסיד במשחק. ולהפסיד, זה כבר להפסיד הכל. זה גיים אובר".

"התרגלת?", האיש ניסח במילה אחת תהייה חסרת גבולות. "אי אפשר להתרגל. את זה לא לומדים", פניה נחתמו. "אני חסרה אותם, זקוקה להם, משוועת לדבר איתם, כמו פעם, כמו שאני באמת. טוב שלבכות אני יכולה על באנקר. הפרווה הזאת, היא סופגת הכל".

ידו של היושב על הספסל התרוממה לאיטה, ספק כדי לגעת בכתף שכנתו, ולבסוף נחתה על פדחתו, מגרדת בה בהיסוס. "כמה אומץ", אמר לאחר מחשבה. "עברתי שתי מלחמות, טיילתי לבד בג'ונגלים בדרום אמריקה, התחביב שלי הוא באנג'י, ואין מצב שהייתי מסוגל לעשות את מה שעשית. את מה שאת עושה".

"לא אומץ", היא חתכה עוד לפני שסיים. "חוסר ברירה. זו בחירה הכרחית בין שתי אפשרויות נוראות. כן, טרגדיה. ואני לא גיבורה, סתם גיבורה טרגית". האישה של הכלבה החומה צחקה צחוק משוחרר בסיומה של שורה עגומה, ואפילו כאן דיסוננס לא נשמע.

השעה הייתה מאוחרת. הטיול הלילי התארך מהרגיל, העמיק מהרגיל, אף שלא מש ממסלולו. איש מהנוכחים לא ידע איך לסיים אותו. "ולמה לי את מספרת", התעוררה בגבר שאלה. "כי קל יותר לחלוק עם אדם רחוק, עם זר?"

"לא", היא ענתה ברוגע. "כי אתה, כבר שנה ושלושה חודשים, הקשר הכי יציב שלי. אתה הקשר היחיד שלי".

אף מילה לא יכולה הייתה להיאמר עוד. הם התבוננו זה בזה, זה בתוך זה, כמו לא היה דבר מלבדם להתבונן בו בעולם. וכך לא ראו את הכלב השחור ניגש כהרגלו אל הכלבה החומה, המסויגת, וזו ממתינה בביטחון שיגיע עד אליה, שולחת לשון ומלקקת את פניו.