אילו נשאלו חבריו, עמיתיו, אפילו גרושתו וילדיו, מהו הכוח המניע, המאפיין אותו, היו אומרים בוודאי "הנחמדות", או "הקלילות הנעימה", כי אלה שפעו מתוכו וחיבבו אותו מאוד על הבריות. מי שהכיר אותו ממש, כלומר הוא עצמו, ידע שהאמת שונה. שהמנהלת הפנימית, המזינה והמפעילה אותו, הדוחפת והמעצבת, הקובעת והמעצימה, היא הזימה.

לא בהכרח מימש אותה. מדי פעם בפעם קיים קשרים מיניים מובהקים, בוטים ומחוספסים, כפי שאהבה נפשו. ברגעים רבים אחרים ניהל ברשת שיחות מלוכלכות למשעי, שאפשרו לו להישאר זימתי ואנונימי, להעלות ממעמקיו את מחשבותיו האפלות ולהעניק להן מרחב נינוח שלא תבע חשיפה לאור השמש. במקרים שונים לא היה יכול שלא להרהר הרהורי תאווה מול נשים מגוונות, מצודדות, שנקרו בדרכו. בדמיונו החזותי, הפעיל, הוא הקפיד להפשיט אותן, לגפף ולבעול, להשתמש בכל מה שטבען העמיד לרשותו. ולאף אחת מהן, אף לא לרגע, האיש לא גרם תחושה שכך הוא עושה - בכל כוחו, בכל מוחו. במיומנות אמנותית יחידה במינה ידע לשוחח בנימוס, או סתם לחלוף בחיוך, כשמבטו נח תמיד על עיניהן בלבד ולא ננעץ בגסות באיבריהן המוצנעים. וכך עבר דרך מקובלת ונעימה עד שהגיע בכל פעם מחדש, לבדו, אל הזוהמה הנפלאה, המענגת, המיוחלת.

לא היה לו ספק בכך שהזימה משתלטת עליו, אלא שלא הייתה זו השתלטות עוינת. הוא קיבל אותה, בדרך כלל, בלי להקדיש לה מחשבה יתרה, בזרועות פתוחות, בלב חפץ, בליבידו שזקף את ראשו כדי להבליט את קיומו. הגבר, שעל פי אומדן סביר חצה את קו מחצית חייו, התעטף בזימה כבשמיכה רכה, מפנקת ומנחמת. הוא צרך אותה בטבעיות, כמשקה משכר, כסם מרגיע ומרומם כאחד.

ועם כל זאת, לא היה שלם. כאדם חברתי, כבן תרבות, תהה לא אחת אם עליו להתבייש ברצונותיו, בתשוקותיו. תדמיתה הירודה של הזימה, גשמיותה הבהמית כמעט, לא נעלמה מתודעתו, שלא לדבר על החולשה שמצאה בה הדעה הרווחת – כניעה מבישה ליצרים נחותים והתפלשות נפסדת בתוצריהם. היה לו קל להגיע למסקנה שהדבר "לא מכובד", ובנשימה הבאה היה קשה להגדיר "מכובד" מהו. ברור שאורח חיים זה, אף שהוא כמוס, פשוט אינו נכון. ובו בזמן נותר ה"נכון" מעורפל, מתעתע, עד שלא נראה כלל. לפרקים, הגבר החבוק בידי חשקיו היטלטל בין עינוגים לבין ייסורים ולא הצליח להחליט מי מהם צודק.

בתהיותיו, הקשתה עליו העובדה שהיה כבר בגיל העמידה. באנחה משלימה, האיש הודה בכך שהוא אשמאי זקן, או מזדקן, אף שהיה כזה, למעשה, מאז שעמד על בגרותו. אבל השנים, כדרכן, לא נטו חסד. הגילאות הלכה והכבידה את עולה ובין השאר כיערה את האשמאות עוד יותר. היה בכך משהו מקומם, בעיניו: מי קבע שזימה מאוחרת מכוערת מזימה מוקדמת? האם רק משום שהיא אסתטית פחות? והאומנם היא כזאת? מדוע נקבעת תלילותו של מדרון הזימה על פי מראה הגוף, ביצועיו, סיכויו לממש את תאוותיו? זימה היא זימה! הוויכוח הזה, שהתנהל במעמד צד אחד, הסתיים בהכרה כואבת, מתסכלת: זימה מבוגרת לעולם תיראה נקלית יותר מזימה צעירה, מתוחה, בטוחה. הרי לך, אי צדק משווע.   

לחושיו ולתחושותיו לא הייתה שום חידה: הזימה משמחת, מאירה, מחייה. אבל דווקא אחרי אחת מפרשיות האהבהבים הזולות, הקלות וחסרות הבושה, החל לחשוב שאולי כדאי בכל זאת לחשוב. כשהתאמץ להבין ולהבין ולהבין – מה יש לו ממנה, איך היא עושה זאת, מה סוד כוחה – הבין שאין הרבה מה להבין. הכל פשוט כל כך: בזימה הוא עושה לעצמו, מספק את עצמו, מסעיר ומרגש וכובש. בעצמו. כובש לב ותשומת לב, ופות, ורחם, ונפש. זימה היא איד, אני טהור. היא דחף החיים הבריא, המשוחרר מכבלי נורמטיביות מסרסים. רק בה הוא באמת הוא, ולא עבד חברתי נרצע. הזימה מיטיבה איתו, וכשלעצמה, לא פוגעת באיש או באישה. במקורה, היא פשע ללא קורבנות. רק המוסרנויות והטהרנות נפגעות ממנה. והן, שיילכו להזדיין.

כך התברר כי הזימה היא הדבר היחיד בעולם שאותו אין לו סיבה לנמק או לתרץ. מבחינתו, הואר לו, היא מובנת מאליה. מכאן ידע שהוא חב לה תודה. שכן הזימה היא לא אחרת מהחברה הכי טובה שלו, הכי כנה, הכי נאמנה, וגם, זר לא יבין זאת, הכי נקייה. אני לזימתי וזימתי לי.

וכשנכנסה האישה הצעירה אל חנות הספרים שבה נהג לפנק את רוחו, והיא קורנת זיו ורוחשת יצירה ונשיותה מפכה, הוא הביט באישוניה וראה בדיוק מה יעשה בה, אם רק תיעתר. וגופו התרונן בקרבו, ואיבר המין שבמוחו גאה, ואף טיפה זרה והרסנית של מוסר כליות לא טפטפה.