כיוון שהייתה כה בודדה, לא נמצא מי שיפנה את תשומת לבה לאירוניה שבקעה ממנה. צדק היה מושג מלאכותי, מופרך כמעט, לדעתה – ואי צדק הוא שטרד את מנוחתה. גם אם לא כך הגדירה אותו, כזה היה בתחושתה. אי צדק כלפיה.

היא המקריות בכבודה ובעצמה. אלא שכבודה היה למרמס ברגלי בני האדם. התגובות כלפיה נעו בין זלזול לבין ביטול, שהתמצה במכתם הפופולרי "שום דבר לא מקרי". שום דבר? לו היו לה שפתיים, הייתה נושכת אותן בחוזקה, בעיקר כשנחשפה – מדי יום, מדי שעה – להתבטלות האנושית המבישה אל מול מאחז הנפשות הזה, הגורל.

בעיניה, המכונה גורל היה לא יותר מדבר-מה (כן, דבר-מה ותו לא) פשטני וחסר מעוף, יומרני וצדקן. פנאט, שבינה לבינה כינתה בשקט "פשיסט". הוא יודע הכל, חורץ הכל, משליט ללא הסבר אמת מוחלטת אחת, שהכל מתמסרים לה בלי מחשבה. והנשגבות הנקלה לא מצטנעת, חלילה. היא נעטפת בהופעה דרמטית, פומפוזית ומלאה מעצמה. זה, אם יורשה למקריות רגע קל של אתנחתא, מעניק לגורל ממד נוסף – גיחוך. 

ואילו היא, המקריות, מעניינת, מגוונת ומפתיעה הרבה יותר, ועל רקע חלוקת משאבי האושר והאומללות בעולם, גם דמוקרטית יותר. כל מי שהטיל אי פעם קובייה, וציפה בלהט ובהתרגשות להתייצבותה, מוכרח להבין את סוד קסמה של מקריות. כך שבלתי-מוטה ככל שהצליחה להיות, המקריות לא מצאה מקום להשוואה בין הגורל לבינה. הכבוד שנפל בחלקו, ההתעלמות שנעשתה נחלתה, היו, מבחינתה, ביטוי אבסורדי נהדר לפועלו של גורל אכזר.

ההומור הפנימי שלה, כמו העליונות האיכותית והמוסרית שייחסה לעצמה, לא השקיט את סערתה, לא שיכך את ייסוריה. המקריות מלאה כאב ומרירות, ויותר מהן, בער בה רצון. הרצון בהכרה. בצר לה, החליטה לעשות מעשה, ולמעשה – לא לעשות מעשה. לראשונה בתולדותיה, היא שיתקה למשך יממה את יד המקרה בעולם. כך יוכל להיווכח, רטנה מתוך עלבונה, איך הוא נראה בלעדיה.

יום ולילה, פעם אחת ויחידה, שום דבר עלי אדמות לא היה מקרי. הכל מתוכנן, הכל מכוון. בני האדם, בכל מקום ברחבי תבל, אפילו לא הבינו מה פגע בהם ולא הצליחו להסביר לעצמם את סבלם. זו הייתה פשוט היממה המשעממת ביותר שידעה האנושות. 

ללא הועיל. הניסיון לא פקח את עיני האנושות ולא שינה את תפיסתה. והמקריות, אין ספק שכשלה במחאתה. השאלה היחידה שמטרידה אותה מאז אותו כישלון גורלי, היא האם גם הוא היה מקרי.