אין כמו חברי ילדות, אמר כל מי שדיבר עליהם. אין כמו חברי ילדות, אמרו הם עצמם. מגיל בית הספר, זה ארבעים שנה, הלכו יד ביד (מטפורית, כמובן. כגברים טיפוסיים, מגע מביך כזה לא עלה בדעתם). למתבוננים מרחוק, השניים נראו לעיתים כאחד.

במקורם, בצעירותם, החברות הייתה אוטומטית, קורית מאליה, מין קשר פלאי שבדרך הטבע מתהדק ובאותה הדרך זורם. איש מהם לא חש צורך לנתח את החיבור. ניתוחים מתבצעים בחולים, או בפצועים – והם הרי היו שלמים כל כך.

מהרגע הראשון, אם לא לפניו, התקיימה ביניהם חלוקת תפקידים ברורה. האחד טיפל בחיי החברה, יצר וניהל אותם. הוא היה האחראי ליחסי האנוש בכל החזיתות, העלה רעיונות מקוריים ומורל. האחר היה אמון על הצדדים הטכניים, הארגוניים והכספיים, על העמידה בלוחות הזמנים ועל חקר הביצועים.

מפעל היחסים ניצל ביעילות את משאבי האנוש שעמדו לרשותו. החברות, שחצתה ילדות, בחרות ובגרות, רווקות, נישואים והורות, שאבה את כוח העל שלה מהבנה הדדית מלאה, מתיאום עיוור בין חבריה. התקשורת המילולית לא הייתה, אמנם, נרחבת ומדוקדקת ויורדת לפרטים, אבל כזו לא נדרשה. המפעל סיפק לכל אחד מבעליו את הסחורה המבוקשת והשוק המשותף פרח.

על פני השטח, החברות הקיפה את כל תחומי החיים, ומתחת לפני הים היא ידעה להעמיק. בעת הצלילה, התחביב האהוב על שני הצעירים, התעלה שיתוף הפעולה לדרגת אמנות. בכל שבוע, עד סוף שנות העשרים שלהם, היו משתלשלים אל המצולות, שואפים חמצן מבלונים ונבלעים באזור זמן פרטי. זה אכן היה זמן נבדל, והם שלטו בו לחלוטין. אפילו לא נזקקו לשעון כדי לדעת כמה נותר מהזמן הזה עד שייאלצו לעלות מהמים אל היבשת הארצית. ודווקא היה ברשותם שעון צלילה משוכלל, מתנה שקיבל החבר המעשי מחברו החברתי ליום ההולדת ה-18, ושאותה ענד על פרק ידו תמיד. את טקס הצלילה השבועי קיימו השניים בהרמוניה כוריאוגרפית כמעט, בלי להחליף מילה, גם לא בשפת הסימנים.

עם השנים, והעומסים שנשאו על גבן, החברים זנחו את הצלילה המשותפת, ובצלילות נפרדות לא מצאו טעם. והיו שינויים נוספים שהביאו השנים. החבר שהצטיין בתחומי המעשה נעשה מכונת קריירה אנושית, מין רובוט של הישגים ושל כסף, שלא מנסה עוד להתערבב או להתחבב. הוא הגיע להבנה שיש אזורים בחיי אדם – קלילים, משוחררים, מהנים – ששהייתו בהם מלאכותית ומאולצת, וצמצם למינימום את נוכחותו באזורים אלה. חברו איבד משהו מקסמו האישי ומסודו החברתי, ובמה ששימר לא עשה נפלאות. עדיין היה חביב על הבריות, אבל צדדיו היצירתיים הלכו וקהו וגם שמחת החיים שלו כורסמה. המציאות לא הייתה עוד מגרש משחקים משעשע, ובכל זאת, בחיוך ובכישורי תקשורת צלח אותה בקלות רבה יותר.

כל אחד מהחברים ידע לראות באחר את מה שהיה בצעירותו, ובמבט בוחן יותר, גם את מה שהיה ואבד. הם הכירו זה את זה כך, שלא יכלו שלא לראות. אלא ששיני הזמן ננעצו גם בחברותם. היו אלה החיים, בהתעקשותם האיטית, המייגעת, שהרחיקו בין השניים. שום חרב דרמטית לא הונפה מעל היחסים כדי לקרוע אותם. רק כוחו המתמיד והשוחק של היומיום, פרוזאי ותפל לתפארת, הטיל כל חבר במקום אחר, וגם נכרך סביבו והגביל את תנועתו החופשית. במפגשים שפחתו, בשיחות הרזות ממילא, שהתמעטו, לא הצליחו שני הגברים לאחוז בשולי קרבתם ולהצמידם אלה לאלה. קיומה של חברות נעורים, כמו שמירה על משקל גוף תקין, דורשת מאמץ מיוחד בגיל מתקדם, מה עוד שבתפריט הרגשי של הצמד הזה חסר חלבון בסיסי. כשצעירים, כך מתברר בדיעבד, אפשר גם בלעדיו.    

נפשותיהם דהו, ואיתן דהה הקשר הטבעי שביניהם. גם אם חשו בכך, הם לא אמרו זה לזה דבר. החפירה הייתה ונותרה, בעיניהם, עבודה זרה. השניים הלכו ומשכו אחריהם את חברותם, לא הרפו ממנה ומיעטו להביט לאחור כדי לבחון את מראיה. הם המשיכו מעוצמתו השתלטנית של ההרגל, המשיכו מתוקף דבקותם המפוחדת של בני אדם בעבר, המשיכו מתוך התכחשות שיודעת לא לחוש בכאב.

ואולי משהו בהם איתר מצוקה וזמזם תקלה וביקש תיקון, או הצלה. כי באחד הימים הצד החברתי גרר בקלות את שני הצדדים אל לב ים, כשהציע הרפתקה מתחדשת – "לצלול פעם שוב, כמו פעם". במיומנות מרהיבה, כאילו עשו זאת לאחרונה בשבוע הקודם, הם ירדו אל עולמם הפרטי ונקלטו בו. הים היה אותו הים, הנוף אותו הנוף והשקט אותו השקט – אבל שום דבר לא היה כשהיה. הם שחו לכיוונים מנוגדים, או נתקלו זה בזה, הם נעו בקצב שונה, מיקדו את מבטם בנקודות שונות ואפילו מצאו עניין בשוכני מעמקים שונים. הם היו שונים.  

בצלילתם, בסחרורם, בחרדתם, הגברים המבוגרים נאבקו על אחדותם הנפרמת. הם לפתו בכל כוחם שני קצותיו של חבל בלתי נראה, בלתי מורגש, שקשר אותם יחד, שצרר אותם אי-אז. לראשונה בתולדות צלילותיהם ניסו לתקשר, לשוחח, להעביר זה לזה מסרים פשוטים – לשווא. שפת הסימנים החדשה, הזרה, כשלה. החברות מילאה פיה מים. לראשונה, השניים גם לא ידעו מתוכם מתי מסתיים זמנם התת ימי, ונאלצו להעיף מבט מובס בשעון היד, ולגלות.     

כשעלו מהים, גלגלו את שתיקתם. ההבנה ההדדית, האיבר הזוגי היחיד שפעל בגוף יחסיהם, אמרה כי הם חוזרים לחוף בדיוק כפי שהגיעו אליו: כצללים של חברים, כקורבנות של אשליה נוסטלגית, כאנדרטאות חיות לקשר חסר חיים. אבל עכשיו, להבדיל, היו מודעים.   

בתזמון מושלם, כזה שהוביל אותם מאז ומעולם, הבחינו יחדיו בפרק ידו השמאלי, העירום, של החבר המעשי. שעון הצלילה לא חזר איתם. החבר האחר חבק מייד את פרק היד וביקש להוביל את בעליו למים, למקום שממנו יצאו זה עתה. אבל המעשי נותר נטוע במקומו ורק הניד בראשו קלות, עגמומית, ימינה ושמאלה.

מילים עדיין היו מותרות ביניהם. גם בלעדיהן, שניהם ידעו כי השעון נטמן בים לנצח. ידעו כי לא מצלילה הם שבו, אלא מהלוויית זמנם.

​